אסון 7 באוקטובר – ציר זמן

גבול עזה יישובי הדרום

עוד לפני אור ראשון, מחבלים קרעו את גדר עזה, זורמים דרך שדות עם ירי וטילים, והכניסו יישובי גבול לכאוס. משפחות התעוררו לחלונות מתנפצים ורעש מנועים בזמן שהשקט של הלילה נקרע.

בקיבוץ בארי, נחל עוז וכרם שלום, משפחות נקרעו משנתן בהדי פיצוצים ובתקתוק הירי. הורים רצו לחדרים מוגנים אוחזים בילדים; שכנים דפקו על דלתות, מזהירים מפני המתקפה.

עד שהאזעקות הראשונות חתכו את הכאוס, השחר השקט הוטבע בזירה של טרור ואי-אמון—צלקת בלתי נמחית על רוגע הבוקר.

יישובים רבים

מערכת ההתרעה "צבע אדום" הופעלה בעשרות יישובים בדרום כאשר רקטות זרמו מעזה. שירותי החירום החלו לקבל שיחות מצוקה המדווחות על יריות ופיצוצים ביישובים ליד הגבול.

כוחות הביטחון, שבתחילה הגיבו למה שהאמינו שהיא מתקפת רקטות שגרתית, במהרה הבינו את האופי חסר התקדים של ההתקפה כאשר דיווחים על מסתננים חמושים הציפו את ערוצי החירום. היקף המתקפה הפך לברור כאשר זוהו נקודות פריצה מרובות לאורך גדר הגבול.

יחידות צבאיות החלו להתגייס, אך ההיקף והתיאום של ההתקפה יצרו בלבול ועיכבו את זמני התגובה. אזרחים באזורים המושפעים הונחו להישאר במרחבים מוגנים ולנעול את דלתותיהם.

אזור הדרום

פרמדיקים ומתנדבים במדים, עם לב פועם, התפזרו ברחובות זרועי הריסות; הסירנות שלהם התערבבו עם קריאות לעזרה בזמן שנאבקו נגד הזמן כדי להגיע לפצועים.

צוותי חירום רפואיים גויסו מכל רחבי הארץ, עם אמבולנסים שדהרו לכיוון הדרום למרות הסכנה העצומה. רבים מהמגיבים הראשונים יגלו מאוחר יותר כי הם נוסעים ישירות לתוך אזורי קרב פעילים.

רשתות תקשורת הוצפו כאשר אלפים ניסו ליצור קשר עם אהוביהם ושירותי חירום בו-זמנית. רבים מהמגיבים איבדו קשר עם מרכזי מוקד, מאלצים אותם לקבל החלטות של חיים ומוות ללא הכוונה או גיבוי.

בארי

עם זריחת השמש, הנתיבים השלווים של קיבוץ בארי הפכו לשדה קטל. מחבלים נעו באופן שיטתי דרך הקהילה, יורים לבתים שבהם משפחות חיפשו מקלט.

תושבים התבצרו בחדרים מוגנים בזמן שהתוקפים עברו מדלת לדלת. חלק מהמשפחות נשארו מוסתרות במשך שעות, מתקשרות רק בהודעות לוחשות בטלפונים עם סוללות המתרוקנות במהירות. הורים נאבקו לשמור על ילדים קטנים בשקט בזמן שמחבלים חיפשו אחר תושבים מוסתרים.

צוות האבטחה של הקיבוץ, בנחיתות מספרית משמעותית, נלחם כדי להגן על הקהילה עד שתגיע תגבורת. רבים מתו בהגנה על שכניהם ואהוביהם.

יותר מ-100 תושבי בארי יאבדו את חייהם עד סוף היום, מה שהפך אותה לאחת הקהילות שנפגעו קשה ביותר בהתקפה.

מיקומים מרובים

הדי היריות הדהדו בקיבוצים ובבתי חווה. הורים לחצו ילדים לחזם בחשכה, מתפללים ששחר יביא בטחון ולא עוד שבר לב.

בשלב זה, ההתקפות התפשטו ליישובים רבים, פסטיבל המוסיקה נובה, ומוצבים צבאיים. ההיקף המלא של ההתקפה המתואמת הפך לברור כאשר דיווחים הציפו ממיקומים רבים בו-זמנית.

תגבורות צבאיות החלו להגיע לחלק מהיישובים, אך האופי הנרחב של ההתקפות משמעותו שאזורים רבים נותרו פגיעים. מסוקים שניסו לפנות תושבים פצועים הותקפו באש, מה שסיבך את מאמצי החילוץ.

המרכז הרפואי סורוקה בית החולים ברזילי

מסדרונות בתי החולים הוצפו באלונקות דמויות ופנים זלוגות דמעות. רופאים עבדו ללא הפסקה, חלוקיהם הלבנים מוכתמים בארגמן, כל נשימה תפילה להצלת חיים נוספים.

בתי חולים בדרום החלו ליישם פרוטוקולים לאירוע רב-נפגעים כאשר הפצועים הגיעו באמבולנסים, מסוקים, וכלי רכב פרטיים. חדרי ניתוח פעלו ברציפות בזמן שצוותים רפואיים עבדו עם מספרים מכריעים של פצועים קשים.

צוות רפואי נוסף הוזעק מכל רחבי הארץ, כאשר רבים מהרופאים והאחיות הגיעו מרצונם החופשי לאחר שראו דיווחי חדשות. בנקי דם הוציאו קריאות חירום לתרומות כאשר מלאי הדם הגיע לרמות קריטיות.

בצל המשבר הרפואי, בתי החולים נאלצו גם להתמודד עם בעיות אבטחה כאשר בני משפחה חיפשו בייאוש את יקיריהם וצוותי אבטחה נשארו ערניים מפני מסתננים פוטנציאליים שיכלו לכוון למתקנים רפואיים.

ירושלים תל אביב

במסדרונות הכוח בירושלים, מנהיגים התכנסו תחת כובד האבל. פנים סביב השולחן נשאו את הצער של אומה, מתחייבים לעמוד איתן מול הייאוש.

ממשלת ישראל הכריזה על מצב חירום והודיעה רשמית כי המדינה נמצאת במלחמה. יחידות מילואים גויסו בהיקף מסיבי, עם אלפי חיילים המקבלים צווי גיוס חירום.

מרכזי ניהול משבר הופעלו בכל משרדי הממשלה לתאם את התגובה האזרחית, כולל תוכניות פינוי ליישובים ליד גבול עזה ופתרונות דיור חירום לתושבים עקורים.

בעלות ברית בינלאומיות עודכנו על המצב כאשר ערוצים דיפלומטיים נפתחו להבטיח תמיכה. צוותי חיפוש והצלה ממספר מדינות החלו בהכנות לסייע במאמצי החילוץ.

כלל הארץ

מצב חירום לאומי שטף את הארץ. רחובות שקטו כאשר חנויות נסגרו, קהילות התאחדו בשקט קולקטיבי—פעימת לב משותפת המהדהדת אובדן וסולידריות.

פיקוד העורף הוציא הנחיות בטיחות לכלל הארץ, עם סגירת בתי ספר וביטול התקהלויות ציבוריות. מרחב האוויר של המדינה הוגבל, כאשר טיסות בינלאומיות רבות בוטלו או הוסטו.

אזרחים בכל רחבי ישראל התגייסו לתמוך בקהילות שנפגעו. מרכזי תרומות דם דיווחו על תורים המשתרעים על פני בלוקים שלמים, ונקודות איסוף לאספקת חירום הופיעו בערים בכל רחבי הארץ.

בצהריים, ההיקף האמיתי של הטרגדיה הפך לברור, אם כי ספירה מלאה של הנפגעים והחטופים לא תהיה ידועה במשך ימים. משפחות רבות עדיין לא היה להן מידע מאהוביהן באזורים שנפגעו.

אזור הדרום

משאיות סיוע נעו דרומה, נושאות שמיכות, מים ותקווה. כל משלוח הביא דמעות הקלה כאשר זרים הפכו למשפחה בכור ההיתוך של חמלה.

שיירות של אספקת חירום מסוכנויות ממשלתיות, ארגונים לא ממשלתיים ואזרחים פרטיים החלו להגיע לאזורי הפריסה ליד הקהילות שנפגעו. ליווי צבאי הגן על רכבי הסיוע בניווטם דרך אזורים שעדיין לא אובטחו במלואם.

מקלטים זמניים הרחיבו את הקיבולת ככל שמספר העקורים גדל. מלונות ברחבי מרכז וצפון ישראל פתחו דלתות למפונים, רבים מציעים אירוח בחינם.

מומחי טראומה ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש התגייסו לספק תמיכה פסיכולוגית מיידית לניצולים, למגיבים ראשונים ולמשפחות הקורבנות.

יישובי הגבול

שיירות פינוי התפתלו דרך מישורים מאובקים; סבים וסבתות אחזו בידי נכדים, עוזבים הריסות לטובת הבטחה של מחסה ובטחון.

ככל שכוחות צבאיים אבטחו יישובים נוספים, פינויים מאורגנים החלו לכל התושבים בטווח מרצועת עזה. שיירה אחר שיירה של אוטובוסים, כלי רכב צבאיים ומכוניות פרטיות העבירו אנשים צפונה לבטחון.

רבים מהמפונים עזבו רק עם הבגדים שלבשו, לאחר ששהו שעות בחדרים מוגנים ללא הזדמנות לארוז חפצים אישיים. ילדים נשאו צעצועים אהובים בזמן שמבוגרים נשאו את משקל אי-הוודאות לגבי אם אי פעם יחזרו לבתיהם.

מבצעי פינוי מיוחדים אורגנו לקשישים ותושבים עם מוגבלויות, אם כי חלק סירבו לעזוב למרות הסכנות. עובדי חירום ניצבו בפני החלטות קשות לגבי אלה שנפצעו קשה מדי לתזוזה או קהילות שעדיין תחת איום.

אזור הדרום

פנסים הבהבו בדמדומים המתקרבים, מנחים נשמות עייפות לאורך דרכים שקטות. חיילים ואזרחים חלקו רגעים שקטים של חסד תחת שמיים חבולים.

עם רדת החשכה, מבצעים צבאיים התגברו כדי לאבטח אזורים שנותרו ולחלץ את אלה שעדיין לכודים. ציוד ראיית לילה ותאורה האירו את המאמצים המתמשכים להגיע לכל בית ומקלט.

צוותי חיפוש והצלה המשיכו במשימתם הקודרת של חילוץ קורבנות, בזמן שמתנדבי זק״א עבדו להבטיח טיפול הולם בנפטרים בהתאם למסורת היהודית.

האומה עצרה את נשימתה כאשר הרשימות הראשונות של קורבנות מאומתים החלו להתפרסם, יחד עם דאגות גוברות לגבי אלה שנלקחו כבני ערובה לעזה. משפחות התכנסו במרכזים ייעודים המחפשים מידע על אהוביהם הנעדרים.

כלל הארץ

ברחבי ישראל, נרות זהרו בחלונות וחצרות. באור עדין זה, נדר שברירי נולד: לזכור, להתאבל, ולבנות מחדש.

כאשר היום הראשון של המשבר הגיע לסיומו, ההיקף המלא של הטרגדיה נשאר עדיין לא ידוע. משפחות ברחבי המדינה המתינו לחדשות, מקוות בניגוד לתקווה שאהוביהן הנעדרים יימצאו בחיים.

שירותי החירום המשיכו לעבוד לאורך הלילה, גם כאשר המדינה החלה להבין את היקף מה שהתרחש. בתי חולים נשארו בכוננות גבוהה, מטפלים בפצועים ומתכוננים להגעות נוספות.

ברחבי המדיה החברתית והשידורי החדשות, סיפורי גבורה החלו להופיע לצד הזוועה—עדויות על אזרחים שהגנו על שכנים, מגיבים ראשונים שרצו לעבר הסכנה, וקהילות שהתאחדו בזמנים האפלים ביותר.

כאשר חצות התקרבה, אומה שלעולם לא תהיה שוב אותו דבר החלה להתמודד עם המציאות של יום חדש—כזה שיביא איתו גם אבל והדרך הקשה של ריפוי וחוסן.